תירוץ מופלא בעמקותו ועצום בממדי השלכותיו על פני כל הש"ס, אמר הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע בשיחה משנת תשל"ב והעניק ללומדים את מפתח ההבנה ליסודה של הסברה האחת בחמישים ותשע סוגיות הפזורות על פני כל הש"ס כולו, והוא מסוג התירוצים שאחרי שנלמדו מבינים הלומדים לאלתר שלא בא לתרץ הקושיא למקומה בלבד, אלא אף לגלות יסוד גדול עליו עומד בנין תלמודי עצום ממדים הנותן טעם ומפעפע בכל מסכתות הש"ס.
בחמשים ותשע מקומות בש"ס נחלקו "אחרים" עם החכמים; בחמשים הלכות, בשבעה מקומות לפירושן של אגדות, ופעמיים בפירוש המקראות, בכולן מגלה תירוצו את הסברה האחת המצויה ביסודן, אף שאין כל קשר לכאורה בין כל הסוגיות השונות הפרוסות על פני מסכתות הש"ס ועוסקות בנושאים שונים ומגוונים.
מעומק תירוצו ומגודל היריעה עליה הוא מתפרס, ניצבת ועולה דמותו של הרבי לעיני הלומדים במלוא תפארתה שהוא כ"עוקר הרים" וכ"סיני" גם יחד, כי אינו מסתפק בעמקות תירוצו המופלא לקושיא שבסוף מסכת הוריות, אלא שבתוך כך גם מחדש כלל עצום המגלה פשט חדש בעשרות סוגיות בש"ס כשהוא מבהיר את שיטתו המיוחדת של רבי מאיר בכל המקומות בהם קנסוהו להיקרא "אחרים" שאת כולן אמר מתוך אותה סברה שמכוחה חשב להדיח את רשב"ג מנשיאותו, וכיון שעל הסברה קנסוהו לכן, בכל מקום שאמר דין שזוהי הסברה שביסודו, שם קנסוהו להקרא "אחרים", ונדמה התירוץ הזה על הלומד ככזה הנאמר מתוך הגבול הדק שבין גאונות שלא בנמצא, ובין רוח הקודש של ממש.
פלא גדול, שהיה התירוץ הזה כגנוז וכנעלם מעיני הציבור למעלה מחמשים שנה מאז שנאמר, ואף בקרב לומדי תורתו העסוקים בלימוד שיחותיו כמעט ולא נודע, ובוודאי שלא עסקו בפירושו ולא הביאוהו אחר כבוד אל עולם התורה המתעורר לאחרונה מהסער הגדול שהיה כרוך בהנחלת תורתו של הרבי לעולם ומבין אל נכון היום יותר מתמיד את גודל יקר תפארתה, והלא התירוץ הפלאי הזה הודפס כבר לפני למעלה חמישים ושתים שנה בלקוטי שיחות חלק י"ב, כהדרן למסכתות בכורות והוריות, בעברית, וכשיחה מוגהת לכל דבר וענין. בנוסף, צא וחשב את מספרן של הסוגיות ששזר בו הרבי בחוט השני של הסברה האחת שהן הרבה יותר מסך כל המחלוקות שביאר הרבי בכל אחת מהשיחות שאמר "לשיטתיהו" של תנאים ואמוראים.
גדולה הפליאה שבעתיים מתוך ההבנה שבתירוץ המופלא הזה יש כדי להסעיר מימיו של ים התלמוד ולהכות גלים בחמשים ותשע מסוגיותיו, ופשיטא שיש בו כדי להעיר לבבות להאיר עיניהם של יושבי בתי המדרשות שבכל העולם ולהעסיק דור שלם של מוחות לעיון ולהתבוננות בבנין התלמודי המפואר שהוא מציב בפני הלומדים ביודעם מכאן ולהבא, שבכל מקום בו יפגשו אמרה או הלכה משמם של "אחרים" יש להם להטות את אוזן הלב ולפקוח את עין העיון כדי לגלות בו את אותה סברה ייחודית שחידש הרבי ושזורה כחוט השני בכל המקומות הנ"ל.
"הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" וגם התירוץ המופלא הזה שהיה כגנוז משך שנות דור ויותר, אף שהיה מונח זה מכבר בארון הספרים של ליובאוויטש, צריך היה למזל, לסיעתא דשמיא, ולעת בא מועד התגלותו, ואף שאין אנו מבינים סיבת העלמותו מהעין אולי יש לדרוש לה סימוכין מתולדותיו של בעל המעשה עצמו התנא הגדול רבי מאיר שנגנז שמו מהלכות רבות שאמר, כי מלבד זאת שהעלימו את שמו מחמשים ותשע ההלכות הנ"ל, צא וחשב את כל הלכות הרבות שנגנז שמו מהם תחת הכלל "סתם משנה רבי מאיר" או בחסות הנוסח המיוחס לרבי יהודה הנשיא, שאמר לשמעון בנו "משום רבי מאיר אמרו" אחר שתמה זה בפניו ושאל: "מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים". גם כשכבר הזכירוהו במשניות ובברייתות בשם "אחרים" תמיד נדחקה דעתו ונשנתה אחרונה בסדר דעות התנאים.
כמה סיבות עולות במחשבה מהדברים שמצינו בש"ס, אם מפני שהיה בן גרים, או משום שלא ירדו חכמים לסוף דעתו, או משום שחשבוהו החכמים לקנתרן ואף בקשו לאסור כניסת תלמידיו לבית המדרש "מפני שקנתרנין הם", ועד לטעם המוזכר במעשה נורא ההוד ומגלה שכמעט ונגזרה שתיקה על רבי מאיר אף לעולם הבא: "רבה בר שילא מצאו לאליהו אמר לו מה עושה הקב"ה אמר לו אומר תורה מפי כל החכמים ומפיו של רבי מאיר לא אומר, א"ל מפני מה, א"ל משום שלמד תורה מפי אחר, אמר לו ומה בכך רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אמר לו עכשיו הוא אומר: מאיר בני אומר".
סיפור המעשה כשלעצמו תמוה ופשרו סתום ומוקשה, וכי יעלה על הדעת שיתקפח כל עמלו של רבי מאיר בתורה על שלמד מפי אחר. אמנם מצינו "תלמיד שגלה שמגלין רבו עמו" אולם היכן מצינו רב שסרח שמגלין שם תלמידו מההלכות שאמר, והלא "אפילו ת"ח אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת" ומדוע נמתחה מידת הדין על תלמידו שלא דבק בו אפילו סרח סירחתה של סירחה  ולאידך, אם זהו ענשו היאך "חזר בו" כביכול הקב"ה בגלל הטענה של "מה בכך" ובפרט שגם תוכנה של טענה גופא טעמא בעי', ומה "חידוש" יש בה לפני הקב"ה, וכי יש דבר הנעלם ממנו או טענה כלשהי הנסתרת מנגד עיניו ח"ו, ומדוע דווקא אליהו הנביא הוא זה "המושך בחוטים", נושא ונותן, מכניס והמוציא בדיון שכל כולו סוד ומסתורין להתרת רבי מאיר מחבלי גניזתו, והלא מצינו תנאים מתקופתו הנושאים ונותנים עם הקב"ה כמו רבי ישמעאל בן אלישע – רבו של רבי מאיר ובן זמנו שהעיד בעצמו "ראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות . . אמרתי לו כו'", או רבה בר נחמני שהתעלה לדרגת המכריע במחלוקת קוב"ה עם מתיבתא דרקיעא ומדוע דווקא אליהו הנביא שחי בתקופת הנביאים דורות רבים לפני התנאים הוא המדבר לפי הקב"ה בזכות הוצאתו של רבי מאיר ממאסר ההעלמה. כל אלה ועוד, משאירים את סיפור המעשה הנורא שסופו בשורה גדולה, כפרשיה סתומה הצריכה עיון גדול.
כך או כך, שמו של התנא הגדול רבי מאיר, זה "שלא יכלו חכמים לעמוד על סוף דעתו", נגנז אמנם מהלכות רבות שאמר, אבל ההלכות עצמן לא נגנזו וכולן שוכנות כבוד ונוהרות בחזיון הגיונו על דפי הש"ס הרבים, ואף במקומות שקנסוהו להקרא אחרים, שוכן כבוד עומק לפנים מעומק של שיטתו המכרעת כל דבר על צד האיכות והצורה שבו. כנגד זאת זכה רבי מאיר למה שלא זכה בו אף תנא מלפניו ולאחריו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר תורה מפיו תוך שמקדים ומכריז "מאיר בני אומר".
השיר והשבח לתנא הגדול רבי מאיר בעל הנס גם על הנס שנעשה לו להיותו כבנו יחידו של הקב"ה, אולם הלב הומה ברגשי הכרת הטוב גם לסנגורו הגדול הטוען לגאולתו ממאסר ההשתקה, ומסרב להשתיק את הקול הלוחש בו, זה המבקש לדרוש דרשת "מידה כנגד מידה" לנוכח מתנת פתחון הפה הגדולה שהוענקה לו לרבא בר שילא – בעל טענת ה"מה בכך" – לעטרו בכתר חתן בראשית של התלמוד הבבלי ולכוננו כאמורא הראשון המוזכר על דפי הש"ס באמרתו "מאי וטהר טהר יומא" שהיא המידה שמדדו לו מלמעלה כנגד לימוד הזכות שהשמיע בעד פתחון הפה לרבי מאיר ולפדיית נפשו ממצבת אלמוניותו, והוא עצמו כמו מכיר מיד בגודל השעה שנזדמנה לו משמים ומנצלה להרחבת תחומה של טהרה מ"טהר גברא" שדרש ברבי מאיר ל"טהר יומא" שיפה כוחה לטהרת העולם כולו.
כתולדותיו של בעל המעשה, כך גם התירוץ המופלא הכרוך בו ובקנס שקנסוהו לגניזת שמו, היה אמנם כגנוז ונעלם מעיני ציבור הלומדים במשך שנים רבות אבל עתיד להכות שורש וליסד שיטה בעולמה של תורה ולשכון כבוד בלבבות יושבי בתי המדרש ולבטח ימצאו עוד רבים העוסקים בו ומוצאים פשט חדש ופירוש נוסף להוכחת משכנה של הסברה המיוחדת שגילה הרבי בעומק ההלכות בהן נקרא רבי מאיר בשם "אחרים".

ההדרן – והתירוץ
בהדרן שאמר על מסכתות בכורות והוריות, דן במעשה שהובא שם אודות רבי מאיר שביקש להדיח את רשב"ג מהנשיאות, וכיון שידע שרשב"ג "לא גמר" מסכת עוקצין אמר לרבי נתן שלמחר יבקש מרשב"ג לדרוש במסכת זו, וכשיתברר שאינו יודע יעבירוהו מהנשיאות ("נימא לי' גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלותיו, נעבריה והוי אנא אב"ד ואת נשיא")
כשנודע לתלמיד בית המדרש – רבי יעקב בן קרשי – שלמחר עלולים לבייש את הנשיא, הלך ושנא מסכת עוקצין כנגד עלייתו של רשב"ג ("אזל יתיב אחורי עיליתיה דרשב"ג פשט גרס ותנא גרס כו'") ולמחרת, כאשר הגיע לבית המדרש ונתבקש לדרוש במסכת עוקצין דרש בה באופן מושלם, ואת רבי מאיר קנסו בשל כך להקרא "אחרים" ושלא תקראנה בשמו ההלכות שאמר, ובלשון הגמ' שם: "קנסוהו לרבי מאיר ולר"נ שלא נימרו שמעתא משמייהו – אסיקו לרבי מאיר אחרים ולרבי נתן יש אומרים".
וידועה השאלה, מאחר שקנסוהו להקרא אחרים מדוע נקרא כך רק במיעוט מקומות בש"ס, וברוב המקומות ממשיך להקרא בשמו – רבי מאיר, והלא קנסוהו להקרא "אחרים" בכל אמרותיו והלכותיו, וידוע גם התירוץ שבהלכות שאמר קודם העובדא הנ"ל המשיכו לקרותו רבי מאיר ובכל ההלכות שאמר אחר המעשה והקנס שקנסוהו, קראוהו "אחרים".
בהדרן הנ"ל מקשה על תירוץ זה שדוחק לומר שכל המשניות הרבות בהם הוזכר ר"מ הוקבעה נוסחתם קודם העובדה הנ"ל ואילו רק מיעוט הלכות אלו נאמרו אחר העובדה ובפרט שבמשנה המובאת בסוגיא זו עצמה בתחילה איתא דברי ר"מ ואח"כ אמרו משום ר"מ.

קודם שיאמר את תירוצו המופלא המבאר גם את כל מעשה נסיון ההדחה התמוה ומאיר אותו באור של הבנה מחודשת, הולך הרבי אצל סיום מסכת בכורות ומוכיח שיטתו המיוחדת של ר"מ מדין "אחד עשרה שקראו עשירי" במעשר בהמה שקרב על המזבח לא מצד היותו תמורה כי לדעתו "אילו היה תמורה לא היה קרב" אלא שהתורה חידשה שקדושתו של האחד עשרה שקראו (בטעות) עשירי אינה מצד (כמות ה) קרבה לעשירי – "מה הוא (עשירי) אינו מקודש אלא בסמוך (פרש"י: "שאין לך סמוך בו יותר מבגופו") אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך" – אלא שיש באחד עשרה אותה "איכות" של קדושת מעשר כמו של העשירי ולכן יכול להקריבם מצד קדושת מעשר שבהם ולא מצד שהם תמורה, ונמצאה שיטת ר"מ שהאיכות (הקדושה העצמית) מכרעת, ולא (כמות) הקירבה לעשירי.
ביסוד זה הולך הרבי אצל מסכת הוריות ומפליא לבאר על פיו את המעשה המובא שם על כל פרטיו:
רבי מאיר היה תלמיד חכם "עוקר הרים" כדברי הגמרא בסנהדרין "כל הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה" ורשב"ג היה סיני. ההבדל שבין סיני לעוקר הרים הוא ההבדל שבין כמות לאיכות כי ה"סיני" שם את הדגש בלימודו על ידיעת כמות גדולה של הלכות ("שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני") ופחות על ידיעת עומקן וטעמיהן. וכנגדו, שם עוקר ההרים את הדגש בתלמודו על העמקות "חריף ומפולפל בתורה" וזהו גם הקשר עם הסוגית הסמוכה העוסקת בסיני ועוקר הרים "שלחו לתמן איזה מהם קודם" כי רשב"ג היה סיני ור"מ עוקר הרים.
ומה שלא ידע רשב"ג מסכת עוקצין אף שהיה "סיני" אין הכוונה שלא ידעה כלל, אחרת איך למד כל עניני עוקצין בלילה אחד, אלא הכוונה ש"לא גמר" עוקצין בדקדוקי וטעמי המשניות שבמסכת זו, וזה שביקשהו "גלי עוקצין" היינו לומר "טעמי הלכות" כדרך עוקר ההרים ומשום כך בחרו במסכת עוקצין דווקא שהרי אמרו במסכת ברכות על רב יהודה "כולי תנויי בנזיקין הוה כו' וכי מטי ר"י בעוקצין כו' אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא". ופרש"י: "כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי וכו'", וכשרצו ר"מ ור"נ להראות חריפותם בעמקי טעמי המשניות וכו' שאלו את רשב"ג בעוקצין".
רבי מאיר שהיה עוקר הרים באופיו ובתלמודו, סבר שנשיא ישראל צריך להיות עוקר הרים – איש של "איכות" ולא סיני – איש של כמות, ובזה מוסבר מדוע חשב בכלל להדיח מהנשיאות את נשיא ישראל משולשלת הלל הזקן. ולכן, גם בקנס שקנסוהו להיקרא "אחרים" הטעימוהו לשבח ורמזו על הבנה והשגה "אחרת" שיש בו בר"מ.
והנה תירוצו של הרבי: הקנס שקנסו את ר"מ הוא על הסברה שהאיכות חשובה יותר ומכרעת את הכמות כיון שבסברה זו ביקש להדיח את רשב"ג ולכן, בכל מקום בש"ס בו מופיעה דעת "אחרים" הוא מפני ששם אמר דין שהסברה העומדת בבסיסו היא שהאיכות מכרעת את הכמות.

בשיחות ובהדרנים רבים שאמר הרבי במשך השנים הנחיל לנו ביאורי "לשיטתיהו" רבים ומגוונים ובהם נתבארו הלכות רבות שאמרו התנאים והאמוראים כשהם שזורים על חוט השני של שיטתם הייחודית ובכלום הלך הרבי אל כל הלכה, אמרה או אגדה המובאת בשמם וביאר כיצד מתבטאת שיטתם בכל מקום ומקום, ולא עוד אלא שהוא נוסך את חן ההסברה שלו על עמקות העיון שבו, ומבאר גם את הצריכותות והחידוש שבכל אחד מהמקומות בהן מופיעה ההלכה וכיצד היא מתאימה לשיטה האחת.
אלא שכאן לא ביאר הרבי את כל חמישים ותשע המקומות בהם הובאה דעת אחרים וכמה טעמים עולים על הדעת, אולם יותר מכל יש לומר הטעם הפשוט, שביאור כל הסוגיות על סברתן הוא ענין של למעלה ממאתיים וחמשים עמודים, דבר המוציא את ההדרן הנ"ל מכל פרופורציה של תבנית השיחות הרגילה ואף מצריך ספר בפני עצמו ולכן הסתפק בהבאת מראי המקומות שבהערה בסוף ההדרן הנ"ל המציינת לספר "תולדות תנאים ואמוראים" המונה, בערך "אחרים" עשרים וחמשה מקומות בש"ס בהם נזכר רבי מאיר בשם אחרים. אמנם, נראה ברור שבספר לא נמנו כל המקומות כולם שהרי אלו נזכרו בש"ס חמישים ותשע פעמים אלא שבזמנו – טרם עידן המאגרים הממוחשבים וכד' היה קשה על כותבי ההדרן וההערות לערוך חיפוש מדוקדק של כולם ופשיטא שתירוצו של הרבי נוגע לכל חמשים ותשעה המקומות.

הספר "אחרים אומרים" בא לכל לראש לפרסם תירוצו המופלא של הרבי שאמר בשנת תשל"ב והיה עד עתה כתירוץ הנעלם, ושמא מטעם זה בלבד היתה כדאית כתיבת הספר כולו. אלא שבנוסף, הולך הספר ומבאר אחת לאחת את כל הסוגיות והמחלוקות תוך שמסביר היאך ניבטת מתוכן סברת הכרעת האיכות את הכמות ולא פעם ימצא בו הלומד היבט חדש לכל הסוגיא כולה.

תדע, שהשאלה האם האיכות מכרעת את הכמות או להיפך, נוגעת לכמה וכמה הלכות למעשה, וראה ספר "לקח טוב" שם הביא כמה וכמה מקורות והלכות בש"ס בהם הוכיח ששאלת האיכות והכמות היא הגורמת את הדין. גם במשנתו של הרבי מצינו מקומות רבים בהם השתמש בסברה זו וביאר בה גמרות תמוהות לכאורה. בענין זה מביא הרבי לא פעם את שכתב הגאון הרגוצו'בי שההבדל שבין איכות וכמות הוא ההבדל שבין חומר וצורה, כי הנותן דעתו על הכמות מחשיב בעיקר את החומר ואילו המחשיב את האיכות נותן דעתו על צורתו.
תורתו הקדושה של הרבי, כיון שהיא מבורכת מעיקרא, ושכינה שרויה על מילה וכל אות שבה, ואף הערה קטנה שבקטנות שלה מלאה השגות תלמודיות כרימון, הרי מכל צד ופינה שלא תפנה בה, היא מביאה ברכה גדולה לעולם בכלל ולעולם התורה בפרט, כנילוס הזה העולה לרגליו ומשקה גם מדבריות יבשים וצחיחים של קושיות עתיקות, לישב בהם תהיות עולם שנתקשו בהם ראשונים ואחרונים.
כך גם בעינינו, מידי דברו בחידושו הגדול וכמו בדרך אגב, מיישב תירוצו של הרבי ענין תמוה אחר שנתקשו בו ראשונים ואחרונים עד שבאו ליישבו בדוחק רב, והוא ביאור חמשת המקומות בהם מופיעות דעות ר"מ ואחרים באותה משנה או ברייתא כחולקות באותו ענין: ברכות ט:, ברכות מ"ז:, סוטה כ"ב , בבא בתרא ט"ו ב. ע"ז סד: ונדחקו חלק ממפרשי הש"ס לומר: "האי אחרים לאו היינו רבי מאיר כו'" אבל התוס' בענין "נולד מהול" כתבו שאין צריך לדחוק כנ"ל אלא שמה שקראוהו אחרים הוא אחרי שחזר בו ממה שאמר קודם (כשנקרא ר"מ).
בכיון זה הלך גם השל"ה כשהוא מרחיבו גם לשאר המקומות וכך כתב: "אחרים אומרים" רבי מאיר, "ויש אומרים" רבי נתן. והעלו להם אלו השמות משום מעשה שהיה בסוף הוריות (יג ב), שבקשו לזלזל ולעקור כבודו של רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, וקנסינהו דלא לימרו שמעתתא משמייהו, ואסיקו לרבי מאיר "אחרים", ולרבי נתן "יש אומרים". וכתב בהליכות עולם (שער א' פ"ג אות א'), והיה קשה למורי החכם נר"ו על זה הכלל קושיא נצחת, שהרי נמצא בהרבה מקומות דתני רבי מאיר ואחרים גבי הדדי בברייתא אחת, בברכות פרק שלשה שאכלו (מז ב) גבי איזהו עם הארץ, דפליגי אחרים ורבי מאיר, וכן במקומות אחרים.
ולעניות דעתי נראה לתרץ, דלעולם "אחרים" הוא רבי מאיר אף במקום שהוזכר אצל רבי מאיר ופליג, כי אפשר בילדותו אמר רבי מאיר כך, ובזקנתו חזר, וחזרתו היתה בעת שאסיקו שמיה אחרים, ומבואר למבין".

ובהקדים:
בהערה 33 שבסוף השיחה כתב הרבי "וצ"ע אם צריך שני התנאים או שהאחד דיו". היינו שיש לעיין ולברר האם צריך גם לתירוץ של קודם ואחר העובדה, או שהביאור דאיכות וכמות מספיק. וקשה, הרי בגוף השיחה דוחה הרבי עצמו את התירוץ דקודם ואחר העובדה ואיך יתכן לומר שצ"ע אולי צריך גם לו.
ונראה לומר שלשם ביאורם של חמשת המקומות הנ"ל בהם הובאו דעותיהם של ר"מ ואחרים כמי שחולקים זה על זה ונדחקו מפרשי הש"ס לומר שלא בכל מקום ר"מ היינו אחרים, צריכים אנו לשני התירוצים גם יחד כי בהם יתבאר ענין נפלא וחידוש עצום שבכל חמשת המקומות הנ"ל רבי מאיר הוא אחרים ואין דעת ר"מ חולקת עם דעת אחרים כי ר"מ בצעירותו – קודם העובדה – פסק הדין כמו שהוא מצד הכמות ואח"כ – אחר העובדה – כשנקרא כבר אחרים אמר הדין כפי שהוא מצד האיכות ולא פליגי. ועיין להלן הביאור בכל אחד מחמשת המקומות והיוצא ממנו שלא נחלקו ר"מ ואחרים ואין צריך לדחוק ולתרץ כהנ"ל ואכן ר"מ היינו אחרים בכל מקום.
עפ"ז נמצא תירוצו של הרבי עולה בקנה אחר עם פירושו זה של השל"ה הקדוש אלא לפירושם של התוס' והשל"ה חזר בו אחרים מהדין שאמר בצעירותו (כשעוד נקרא רבי מאיר) אבל בהסברו של הרבי את סברת האיכות המכרעת את הכמות, נבוא לידי הבנה מחודשת ונפלאה בכל חמשת המקומות בהם נחלקו כביכול אחרים ורבי מאיר, שבכולן כלל לא חזר בו רבי מאיר מהדין שאמר בצעירותו והמשיך לאחוז באותה סברה ממש, אלא שבצעירותו הביט בכל דין מצד הכמות והחומר שבו ובזקנותו, כשכבר נקרא "אחרים" הביט בו מצד איכותו וצורתו וכקומה שניה של המציאות. בזה יתבאר באורח פלא ממש שאין כל סתירה בסברת הדין שאמר רבי מאיר בצעירותו לזה שאמר בזקנותו כשכבר נקרא אחרים כי אף שדינם מחולק, סברתם אחת (ועיין הביאור בכל אחת מהמחלוקות במקומה).
כאן המקום לציין ולהדגיש את שכבר נכתב לעיל: כל הביאורים לסוגיות השונות לא נאמרו על ידי הרבי אלא שאני ביארתים כפי הבנתי והשגתי בגמרות המדוברות, ואולי יש עוד מקום להרחיב ולבאר הרבה בכל הסוגיות ויה"ר שיהיה בספר זה כדי לעודד לומדי התורה לעיון ולחידוש בתירוצו המופלא של הרבי ולוואי ויצאו עוד ועוד ספרים ובהם חידושים וביאורים מחודשים לכל הסוגיות הנ"ל.

אלי'הו מאיר אליטוב
כסלו תהא שנת פדיון התירוץ